כשהגעתי לכניסה ליער היה כבר 11 בלילה. הוויז הראה 17 דק׳ נסיעה בתוך היער עד לנקודת הציון. מולי עמדה שלולית בוץ גדולה שאומנם לא נראתה עמוקה אבל סימנה על זה שהדרך עשויה להיות מאתגרת. הדלקתי אורות גבוהים וחציתי את השלולית. לא מהר מידי, אבל בטח לא לאט מידי. הוויז קצת מטעה אותי פה ושם ומציג אותי כאילו אני מחוץ לשביל… אני פותח spotify, לא חזק לא חלש, ככה נעים שאפשר להתרכז. בחוץ חושך מוחלט. הרבה פרות, בצד הדרך ולעיתים גם באמצע בדרך. ״הן בטח מסתנוורות לאללה״ אני חושב לעצמי, ״אבל גם רגילות לזה״. אני מבחין בשועל שנמלט על נפשו למראה המאיים של הואן השחור עם האורות הבוהקים, ואני מתחיל לרדוף אחריו עם האוטו, כדי להצליח להציץ בו שוב אבל הוא צ׳יק צ׳ק נמלט ונעלם. אחרי 18 דק של נסיעה ביער הגעתי לנ.צ המיוחל ויצאתי מהואן.
הסתכלתי על החורשה והאמת שהיא לא נראתה כ״כ אטרקטיבית באותו הרגע.
חושך, אני מזהה את עצי האורן הנטועים במרווחים זהים – הנוף המשעמם הארץ ישראלי הזה שניטע אחרי שהטורקים כרתו פה כמעט כל עץ עתיק שהיה. רחשי הכביש למרחוק ואורות הציביליזציה המנצנצים בנוף. זה לא בדיוק הטבע שרציתי לחוות כשהחלטתי שאני אעשה לילה לבד בטבע. אבל חושך, מאוחר, וכבר הייתי עייף. הוצאתי את השק״ש והמזרן שלי תוך כדי שאני מסתכל לצדדים ומנסה להבין איפה אני ומה המקום הכי נעים להתמקם בו. קול פנימי בליווי רחשים מהסביבה עזרו לי להחליט להתמקם בזריזות וביעילות ולא לחפש מקום טוב יותר כרגע.
כיביתי את אורות הרכב, חושך מוחלט. בעודי עושה כמה צעדים חזרה למקום בו התמקמתי, הבחנתי שכמה מטרים בודדים ממני שוכבת לה פרה גדולה עם קרניים ענקיות (או פר, לא בדקתי). הסיטואציה העלתה חשש מסוים – יש מצב שהיא תצא לסיבוב ותדרוך עלי?
אדליק מדורה! קוששתי עצים בעזרת פנס הפלאפון מה שגרם לי להרגיש קצת פארש, טוב שאני לא משתמש באפליקציה לקישוש עצים. נשכבתי על השק״ש לצד המדורה. היה קר, לא בלתי אפשרי אבל קר. מזל שמצאתי עוד שק״ש במקרה באוטו. אני שוכב ומתבונן באש ומחשבות חולפות בראשי. מדי פעם אני מסתכל לאחור לבדוק מה עם שכנתי הפרה, ואני קולט שהן שתיים. לסירוגין מושכות את תשומת ליבי יללות תנים ורעשים מהשיחים. אני נוכח שאני חושש, לא ממש מפחד, אבל לא לגמרי נינוח. אני מצליח לצחוק על עצמי קצת ולמחות את הדאגות בטענה שכלתנית ״מה הסיכוי שיקרה משהו?!״. ״אין פה טורפים ולא סביר שתעבור פה פרה חירשת עיברת ותדרוס אותי״. אני שוכב כך ולאט לאט נרדם. לפתע אני מתעורר ושם לב כי המדורה דועכת. אני מוסיף עוד כמה עצים למדורה, בכדי להתחמם וגם כדי להיראות, ובו בזמן עולה בי חשש נוסף: לישון ליד מדורה בוערת? ואם יעוף עליי איזה גיץ, או ליער… שוב אני מוחה את החששות בטענה שאין סיכוי שזה יקרה, ועדיף גיץ קטן בשק״ש מלהידרס ע״י פרה תועה.
הסיבה העיקרית שנרשמתי לקורס ליקוט הייתה בכדי להצליח לבלות יותר זמן בטבע, דבר שאני מאחל לעצמי כבר תקופה מאז שהתחלתי ללמוד חינוך ולתרגל מדיטציות בצורה רצינית. אבל משום מה תמיד אין זמן, וזה לא קורה. אז עכשיו זה קורה.
וכך, אני נרדם ומתעורר לסירוגין כדי להוסיף כמה עצים, נרדם ושוב מתעורר. כל פעם עם חששות שונות אבל דומות. מפה לשם אני קולט שכבר אמצע הלילה ואני לא ממש ישן. לפתע אני שומע קולות מוזיקה רמים שהולכים ומתגברים, תוך כמה שניות שועטים לעבר הגבעה בה החנתי את הואן שני רכבים שבוקעת מהם מוזיקה ערבית פול ווליום. הם מגיעים לגבעה, ממש לידי ומתחילים לעשות סיבובים וחרקות בשביל בדיוק איפה שהחנתי. כן, מוזיקת דאנס ערבית כזאת פול ווליום, תוך כדי חרקות משוגעות ביער ב2 בלילה. הם לא רואים אותי, אבל בטוח ראו את הואן השחור. אני כולי נדרך, במוח צצים לי כל מיני סנריואים מפחידים. האירוע נמשך כמה שניות ואז מכונית אחת ממשיכה הלאה לכיוון הירידה והשניה מסתובבת חזרה וירדת לכיוון ממנה הגיע – כלומר הם מתפצלים. בשלב הזה הלב שלי דופק. מה הייתם עושים?
אני חושב לעצמי WTF was that? מישיר מבט לפרה לנסות לברר איתה איפה היא בכל זה. היא מסתכלת עלי – לא ברור מי יותר מזועזע, ואני קולט שהמרחק ביני לבין השינה, על אף רמת העייפות, הולך וגדל. אני מדבר לעצמי ומרגיע את עצמי: ״זה כלום, מה הסיכוי שמשהו יקרה?!״. אני עושה קצת תרגילי נשימה (מרגיש איך תרגול המדיטציה משתלם כך שאני מצליח להתבונן בפחד מבלי לתת לו להשתלט עלי – או במילים אחרות לא נכנסתי לאוטו וברחתי). אני נשכב על הגב, ומתחיל לצייר בעיני רוחי את הסיטואציה שאני נמצא בה ולנתח אותה.
ואז המחשבה מתחלפת: ״כמה דברים אני צריך שיתקיימו כדי להרגיש נח?״ אני מפחד להישרף, מפחד להידרס עי פרה, קר לי, מתחיל לחשוש מערבים שיכורים שנוסעים פה בטירוף, שודדים, גנבים, תנים. כ״כ הרבה הגנות והרגלים יש לי שמונעים ממני להיות נינוח ופשוט לישון. כשהגיתי את הרעיון לבלות לילה לבד לפני שהקורס מתחיל, הדבר נראה לי כ״כ טיבעי ופשוט ופתאום אני קולט כמה אני מכור לצורת חיים המסויימת שאני חיי. אבל תכלס… אני מפחד!
ואז מגיעה עוד מחשבה, עם אופי קצת אחר. האמת שהיא נחתה כמו תובנה:
בעצם אני נכנסתי אל היער די בפראות: רעשי מנוע, מוזיקה (אומנם לא ככ חזקה אבל בטוח מפרת שלווה מנק׳ מבט יערית), אורות גבוהים. במילים אחרות באופן מאוד לא מכבד ומתחשב, התמקמתי במהירות וביעילות עם פנסים ורעשים בלי לראות איפה אני, ואני מצפה שהיער יקבל אותי בסבר פנים יפות ויגרום לי להרגיש נח? גם ככה הוא מאויים ובסכנת הכחדה. למה מגיע לי להרגיש נח? פלשתי לטריטוריה אחרת עם תודעה לא מותאמת, ואני מצפה שהכל יתיישר לפי הצרכים שלי?
הלוואי ויכולתי לתאר לכם את האיכות של המחשבה הזאת. היא הרגישה מאוד כנה וחיה למרות הגוון ההיפי שלה. ממש הרגשתי שהבנתי ת׳עיניין. ואז, כמו קסם, נרגעתי. המחשבה הזאת הרגיע אותי – שמתי ראש ונרדמתי. התעוררתי עם אור ראשון לשמים בוערים בצבעי הזריחה. התפעלתי מהם כמה דק והמשכתי לישון עד שהקבוצה הגיע…
אני כבר מת לעשות את זה שוב, הפעם אגיע מוקדם יותר, וברגישות.
